שבוע שעבר חגגנו את ט”ו בשבט. החג הראשון בשנה האזרחית החדשה.
ראש השנה לאילנות המציין את מניין השנים של פירות האילן בארץ ישראל.
“עת לטעת” הינו חלק מהמקורות. קהלת פרק ג’ פסוק ב’.
משפט שמזכיר לנו שלכל דבר בעולם יש עת וזמן.
החיים הם מחזוריים:
אנו חוגגים מידי שנה את חגי ישראל מראש השנה ועד שבועות.
אנו מציינים את ימות השבוע – ראשון עד שבת עד לשבוע חדש בפתח.
הישן מתחלף בחדש, היום מתחלף בלילה וחוזר חלילה.
הימים עוברים, ואיתם השנים. לצד המחזוריות החיים מתקדמים בקצב מהיר,
מהותו של אדם, כל אדם הוא לעבוד על המידות ולהפוך להיות טוב יותר ביחס לעצמו, בכל יום שעובר.
שיפור עצמי שקיים במקורות מקדמת דנן,
ובעולם המודרני מימיו של דייל קרנגי התעוררות של מה שמכונה “התפתחות אישית”
התואמת לעולם המודרני, למרות שבמקורות זה קיים אלפי שנים.
בחרתי ב”עת לטעת” המסמל את החג מתוך אמונה שכל תקופה מביאה איתה התבוננות פנימה.
צמיחה והתפתחות של כל אדם ובמה שהיא מעוררת בנו, בתקופה המסמלת נטיעת עצים חדשים,
נטיעת תקווה, פריחה, התחדשות, צמיחה.
“כי האדם עץ השדה” ראש השנה של האילנות, הוא איפשהו גם שלנו,
אם רק נבחר כהתחלה חדשה לטעת מה שליבנו חפץ, ומה שנשמתינו כמהה לו.
מאחלת לכולנו שנזכה לנטוע אהבת חינם.
שנזכה להכיר תודה על היש,
שנשמור על הלשון ונזכה להעצים בעזרתה
ולעשות טוב. למילים שלנו יש משמעות והשפעה.
שניטע מעשים טובים, ונזכור שמה שאנחנו נוטעים,
יהיה לנו להמשך. לנו ולילדים שלנו.
שנזכה ליהנות מהפירות של העשיה שלנו,
שנזכה לטעת פירות חדשים להמשך הדרך של הודיה,
ערכים, אהבת הזולת, נתינה, הכרת הטוב ומעשים טובים.
אלו הדברים החשובים באמת.
סופש נפלא!
שלכם באהבה,
שרון